זו הייתה שעת ערב מאוחרת, שוכני הבקתה הדלה כבר עמדו לישון, כשדפיקות בטוחות נשמעו על דלת העץ. הם חשבו להתעלם אבל הדפיקות הלא מוכרות לא פסקו. האב קם באי רצון ממצעו וניגש לפתוח. הגבר שנכנס לבקתת העץ היה לבוש בגדי מסע מעור הדוקים ושידר אדנות. הוא העיף מבט לחלל האפל שאליו נכנס, עיניו פגשו ילדון שישן על מצע קש על הארץ.

הילד התעורר משנתו והתיישב. חלל הבקתה היה מואר קלושות באור מרצד. מקור האור היה עששית מפויחת שעמדה על שלחן עץ מהוקצע בגסות. ליד השולחן ישבו אביו ואמו, ושוחחו בשקט עם אדם לא מוכר שישב מצדו השני של השולחן. הילד קם והתקרב לשולחן העץ שאליו הגיע עד סנטרו והביט בזר בסקרנות. מבטו של הילד ננעץ בציור של כנפיים שהיה מקועקע על זרועו הימנית של הזר. האב שהבחין פתאום במשתתף הלא קרוא, גער בו ושילח אותו בחזרה למצעו.

בבוקר כשהילד התעורר הוא נזכר במאורעות הלילה ושאל את עצמו האם זה היה חלום. הוא הביט סביבו, אביו ישב רכון על שולחן העץ, והטליא מכנס קרוע. האיש בעל בגדי המסע לא נראה. פתאום הוא נרתע, בפינת הבקתה ישבה ילדה קטנה חיוורת מכונסת בתוך עצמה, היא חיבקה את רגליה המקופלות בזרועותיה והביטה בו בשתיקה.

לאחר מכן כשאכל את ארוחתו שכללה לחם יבש טבול במעט שמן, הוא הביט בשקיקה בצלחת דייסה שהעלתה אדים שהייתה בידיה של אמו. על השולחן לידה התגוללו חתיכות לחם לבן שנקנה הבוקר מהאופה. הוא כמעט לא הכיר טעם של לחם טרי, ומעולם לא אכל דייסה.

אמו הושיטה כף עם דייסה לעבר פיה של הילדה הזרה שנשאר סגור. היא נאנחה ואמרה בייאוש: "היא מקיאה הכול, היא לא אוהבת כלום ממה שאני מביאה לה".

הילד סיים לאכול ופנה לצאת מהבית. קולו של אמו השיג אותו: "הארי, תיקח אתך את אמילי לשחק עם הילדות".

הם יצאו לאחורי הבית והלכו בשתיקה. הילד הוביל לעבר גוש צמחיה שנראה מרחוק, משהתקרבו אליו נשמעו מתוכו קולות צחוק של ילדות משחקות. הם נכנסו בין השיחים שם נראה נחל רדוד זורם וילדות משתובבות שהשליכו זו על זו גושי בוץ ששלו מקרקעית הנחל.

"לכי לשחק איתן", אמר הילד.

הילדה החלה להתרחק ממנו בחשש ונעצרה, היא נרתעה להיכנס למים הבוציים. הילד הביט בה בתמיהה, הוא לא הבין למה היא לא נכנסת. לבסוף היא נכנסה למים בצעדים מדודים, הבעת גועל עלתה על פניה כשחשה את מגע הבוץ בכפות רגליה. הילד נעשה חסר סבלנות. הוא המתין עוד דקות ארוכות עד שראה שהיא מתקרבת לשאר הילדות ואז פנה משם בריצה. חבריו ג'ון וטוני כבר חיכו לו במגרש הקבוע שלהם, הם החלו לשחק.