הרוח הקרירה של שעת בין הערביים שנשבה מהאגם המשחיר, יצרה גלים נמוכים והרעידה את בן. הוא חיבק את זרועותיו בניסיון להגן עליהן מהצינה. לידו עמד גיא, הם המתינו ליאיר. כשיאיר הופיע כבר היה חשוך. בלוריתו התנופפה ברוח הקלה, הוא היה מחויך, בטוח בעצמו כמו תמיד.

הוא התקרב אליהם ואמר: "לי ולזוהר נמאס מהכללים המעייפים וההגבלות שיש במקום המסוגר הזה, אנחנו עוזבים את השמורה ונוסעים למכרות. שם החיים נורמליים ומשוחררים. גם לכם כדאי לעזוב ולבוא אתנו".

גיא אמר: "אבל אבא לא מסכים ללכת למכרות, הוא מתנגד לכך בתוקף".

יאיר גיחך. "אני לא מתכונן לכבול את עצמי לעד לנוקשות שלו. אנחנו נצא מחר. אני מבין שאתם חוששים לצאת, אז נהיה בקשר עוד כמה ימים, תראו שאנחנו בסדר, תירגעו ותבואו גם".

"איך מגיעים למכרות?" שאל בן.

יאיר השיב: "צריך פשוט לצאת מהשמורה ואז לעבור כמה מאות קילומטרים של נסיעה בג'ונגל ואתם במכרות, זה הכול". השניים המשיכו לשתוק עוד זמן רב אחרי שיאיר הלך משם.

השיחה המיוחלת הגיעה מספר ימים לאחר מכן, יאיר שפע עליצות, הוא היה נשמע מאושר. קולו הזחוח נשמע מבעד למכשיר הטלפון: "אנחנו כבר כמה ימים בדרך, הכול בסדר גמור. אין לכם ממה לחשוש. נחכה לכם במכרות".

גיא ניתק את השיחה והביט בבן. בן הנהן בראשו. ההחלטה נפלה. הם החלו להתארגן למסע.

***

שעת בוקר מוקדמת כמה ימים לאחר מכן. רכב השטח החדיש שחנה ליד הבית, היה המילה האחרונה בשוק. מאחוריו היה מחובר נגרר שנשא עליו סירת מנוע מבריקה. הרכב היה עמוס בציוד ובמטען. על גגו הייתה קשורה רשת מסורגת שהייתה עמוסה גם היא בציוד ובתיקים.

גיא התיישב במושב הנהג, בן התיישב במושב לצדו והם יצאו לדרך. היציאה מהשמורה לוותה אצל בן בחשש, הוא חש חרדה קלה, הוא חשש מהצעד הזה. גיא לעומתו היה משוחרר ונינוח. הכביש המהיר עבר בתוך הג'ונגל, משני צדיו התנשאו צמרות עצים ירוקים. לאחר כמה שעות של נסיעה נינוחה שבהן לא אירע דבר, גם בן נרגע.

בשעת צהריים מאוחרת הם פנו מהכביש הראשי לעבר חניון גדול שבקצהו התנשא מבנה מרהיב וקסום שנראה כמו ארמון בסגנון בני האינקה. החיפוי החיצוני היה מאבנים כהות מפוסלות ושער הכניסה שלו היה בצורת טרפז.