במרחבי נוף צחור מעל שדות קרח אינסופיים, שייט מטוס קטן שלתחתיו מגלשיים. הוא לא טס בקו ישר כאל יעד, אלא חג וסטה מדי פעם, לימין או לשמאל. בניגוד לנוף המרהיב שבחוץ, בתוך המטוס שררה אווירת נכאים. היו בו שני חוקרים שאיבדו את דרכם בישימון הקפוא. ביל הטייס התייאש מלהגיע ליעד כלשהו, כמות הדלק הנמוכה העומדת לרשותם לא תספיק לכך. לידו ישב ג'ורג' כשלעיניו צמודה משקפת, בניסיון לאתר אתר נחיתה. הייתה זו משאלה נואשת למצוא משטח נחיתה בלב שדות הקרח, מכל עבר בלטו גבעות קרח משוננות וכתמים אפלים מבורות עמוקים. שניהם ידעו שגם אם יתרחש הנס והמטוס ינחת, סיכוייהם לשרוד בלב הישימון הקפוא אפסיים. החורף הארקטי עומד להתחיל ואין להם כל אפשרות להתגונן מפניו. סופות שלגים צפויות להתחולל בימים הקרובים ושום כלי טיס לא יוכל לחלץ אותם, ומה גם שהם אינם יודעים את מיקומם.

כעבור כמחצית השעה של שיטוט עקר, נותרו להם עוד מספר דקות של טיסה עד שהדלק יאזול ומנוע המטוס יידום. ג'ורג' הניח את המשקפת בהשלמה ואמר: "אני מעדיף לסיים בנוף, מאשר בתוך קופסת פח לוהטת".

ביל, ששיערו השחור היה דבוק למצחו הרטוב מזיעה קרה, הביט בו במבט רציני והנהן בראשו, הם לחצו ידיים. ג'ורג' קם ממושבו והחל לצעוד לעבר ירכתי המטוס, הוא סובב את ידית הביטחון ופתח את דלת המטוס לרווחה. רוח קפואה סטרה על פניו והוא אחז בשני צדי הפתח, נושם וממלא את ריאותיו באוויר הצלול. הנוף היה יפהפה, המרחב הלבן החל להסגיל, והוא הצליח לחייך.

הוא התכונן לקפוץ כשלפתע נשמעה הקריאה: "ג'ורג' אל תקפוץ".

ג'ורג' רתח על הפרעת השלווה ולא ענה, ביל קרא לו שוב, וג'ורג' לפת את צדי הפתח, מגייס את שריריו לקפוץ. אלא שהמטוס חג בחדות לשמאל, צדו הימני התרומם, אחיזתו של ג'ורג' התרופפה והוא נפל והוטח בצד המטוס שדלתו נטרקה.

זעמו של ג'ורג' היה נוראי, כשגופו דואב התקדם לקדמת המטוס. ביל שהיה מודע למעשהו לא ניסה להתגונן או להסביר, הוא היה מרוכז בטיסה, כשאצבעו מורה לפנים. ג'ורג' הזועם התקדם והביט בחלון הקדמי של המטוס, לעבר הכיוון שאליו הצביע ביל, והופתע. לרגליו של ההר הגבוה שלימינם, נראה פס אור כתום שהאיר משטח ארוך וחלק.