דפיקה נשמעה על דלתות הזהב המסוגננות. רגע לאחר מכן נפתחו שתי הדלתות באופן מתואם, על ידי זקיף מזוקן עטוי כאפיה. על מותנו היה חגור פגיון בעל להב מתעקל וקת שהייתה מעוטרת באבני חן מנצנצות.
הזקיף קד ביראת כבוד מול האיש שישב במרכזו של הטרקלין המפואר ואמר: "התובע הכללי בפתח".
המלך הנהן בראשו. הזקיף הסיט את גופו ופינה את הדרך לנכנס. לתובע הכללי היו פנים צרות ואטומות והוא היה בעל מבנה גוף צר וגמלוני. צעדיו לא נשמעו על המרבדים הססגוניים והיקרים. הוא סקר לרגע את הטרקלין שהיה נראה כלקוח מהאגדות. הדלתות כמו רוב הריהוט שבטרקלין היו מצופות בזהב. מהנברשות המהודרות השתלשלו שרשראות יהלומים ואבני חן. חפצי ערך ואומנות שאי אפשר להעריך את שווים קישטו את סביבותיו. גם הוא קד לפני המלך והתיישב מולו לאחר שקיבל רשות לעשות זאת.
"מה רצונך?" שאל המלך בקצרה.
התובע השיב: "באתי לעדכן את המלך לגבי בנו הנסיך עלי. הנסיך מפר את החוקים בגלוי ובאופן בוטה. הוא הוזהר מספר פעמים, אך הוא מתעלם מהאזהרות".
"במה מדובר?" שאל המלך.
התובע פירט ומשסיים שאל: "מלכי מודע למשמעות הדבר?"
המלך שתק שתיקה ארוכה ואז אמר: "אני מבקש שתדחה את הפרסום בכמה ימים". לזה התובע הסכים.
לאחר שהדלתות נסגרו מאחורי גבו של התובע, נעקרה מחזהו של המלך אנחה עמוקה. הוא הבין היטב למה התכוון התובע כששאל האם הוא מודע להשלכות, דינו של בנו הנסיך מוות בהוצאה להורג פומבית מייסרת ומביישת. בנוסף יוטבע על משפחתו אות קלון, כל הזכויות של כלתו ונכדיו כבני משפחת המלכות יישללו. הם יורחקו מהארמון ויידונו לכל חייהם לביזיון ולהשפלה. הוא אינו יכול לעשות דבר, החוק חל על כל אחד בלי ללא יוצא מהכלל, ללא כל אפשרות לחנינה. הוא ידע שהמוות של עלי הוא בלתי נמנע.
המלך נתקף בעצב עמוק, הוא לא הבחין בטרקלין המפואר, באותם רגעים הוא לא זכר שהוא עומד בראש מעצמת נפט עשירה בעלת השקעות ונכסים מניבים כמעט בכל מקום, ושהוא במעמד מדיני מהבכירים בעולם. ברגעים הללו שום דבר לא היה באמת שווה בשבילו.
